הכרעת דין בתיק ת"פ 22887-02-10

הערה מקדימה

לפתח הכרעת דין זו אציין כעובדה את דרך התנהלות הנאשם במשפט. מעיקרה החל המשפט להתנהל לפני כב' השופט דוד רוזן. מטעם הנאשם הופיע סנגור מן הסנגוריה הציבורית שביקש לשחרר את הסנגוריה מחובת הייצוג נוכח העובדה שהנאשם הביע חוסר אמון בסנגוריה הציבורית. השופט רוזן לא קיבל את הבקשה אך עוד טרם הקראת האישום החליט לפסול את עצמו, לבקשת הנאשם, כנראה בשל כך שדן בעניין אחר של הנאשם בעבר.

בירור המשפט הועבר אלי. בדיון הראשון שנערך לפני (2.5.10) התייצב עו"ד אייל חובב מן הסנגוריה הציבורית וביקש לשחרר את הסנגוריה מחובת הייצוג צוין שזה מקרה חריג שבו אמר הנאשם מספר פעמים באופן ברור וחד משמעי שהוא אינו מעוניין בייצוג מטעם הסנגוריה, אין לו אמון בה והוא לא ישתף איתה פעולה.

הנאשם נשאל בעניין זה, והוא במקום מענה ביקש ממני לפסול את עצמי. נוכח זה שלפני למעלה    מ-10 שנים דנתי במשפט שבו אחד הנאשמים היה הנאשם דנן. החלטתי הייתה שאין מקום שאפסול את עצמי ועצם העובדה ששופט דן בעניינו של נאשם מסוים בעבר אינה עילת פסלות.

הנאשם הגיב בהתפרצות קשה על ההחלטה. סרב להשיב לאישום ונקט הפרעה שאילצה אותי להורות להוציא אותו מן האולם.

מן ההחלטה הזאת ואילך הפסיק הנאשם לשתף פעולה עם ההליך השיפוטי. יתר על כן, הוא נקט פעולות רבות כדי לסכל את ההליך (הפרעה לדיון, דרישה נחרצת חזור ושנה שיורידו אותו מן האולם אל המעצר, סירוב לעלות מן המעצר ולהיכנס לאולם בית המשפט, הימנעות מחקירת עדים ובמקום זה נשיאת נאומים חוזרים ונשנים אודות התזה בדבר חפותו אודות ההתאנות של התביעה כלפיו ואודות הגישה המוטה והמשוחדת של בית המשפט כלפיו).

ראוי לציין שהתנהלות זו נקטעה לעיתים במהלך המשפט והומרה בהתנהלות סבירה. נערכו, בהקשר זה, ניסיונות לשלב את הסנגוריה הציבורית בהגנה על הנאשם, אולם הסנגורים שנבחרו לעסוק בכך מצאו עצמם נאלצים לבקש מבית המשפט לשחרר אותם מן הייצוג בשל חוסר אמון וחוסר שיתוף פעולה מצד הנאשם. נעשו ניסיונות, חלקם ביוזמת בית המשפט, לשלב סנגורים פרטיים בהגנה. גם ניסיונות אלה לא צלחו. בקטעים מסוימים של המשפט ניהל הנאשם את הגנתו בעצמו באופן סביר; היינו בלי הפרעה למשפט ותוך הצגת שאלות בחקירות נגדיות מפורטות לעדים.

הנאשם, כחלק מאי שיתוף הפעולה הבוטה עם ההליך, סרב להתייחס לשאלת בית המשפט אם ברצונו להעיד להגנתו, בפועל הוא נמנע מלהעיד וגם לא ביקש ולא הציג עדויות הגנה.

הנה כי כן בחלק מסוים של המשפט נשמעו דבריו של הנאשם על דרך חקירות של עדים אך חלק נכבד של המשפט התנהל, הלכה למעשה, בלי סנגוריה ובלי שהנאשם מלמד סנגוריה על עצמו.

תמצית כתב האישום

כתב האישום מכיל שתי פרשיות אישום. הפרשיה הראשונה עניינה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שאלה עיקריה. התגלע סכסוך בין הנאשם לבין אחד ממכריו בשם ליאב בן חיים (להלן: " המתלונן"). ביום 22.12.09 בשעות הערב הגיע הנאשם ברכב בלוויית שניים אחרים שזהותם אינה ידועה אל בית המתלונן בפתח תקווה. המתלונן הוסע ברכב לכפר אז"ר. שם בפאתי אחד המגרשים הפליא הנאשם מכותיו במתלונן כששני האלמונים מסייעים בידו. המתלונן הושלך שותת דם אל שלולית מים שהייתה במקום. הוא הצליח לחלץ עצמו ופנה לעזרה ופונה לבית החולים. למתלונן נגרם שבר מרוסק באפו, שבר באגודל יד ימין ופגיעות נוספות אחרות בגופו שהצריכו אשפוז של 8 ימים שכלל התערבות כירורגית מסוימת.

הפרשיה השנייה היא של תקיפת עובד ציבור. הדבר התרחש ב-9.2.10 בשעה שהנאשם היה עציר במתקן המעצר בבית משפט השלום בתל אביב. אחד הסוהרים שהיה זקיף באגף העצירים ביקש למנוע מהנאשם לצאת מתא ההפרדה שבו היה עליו להימצא ולפי שהנאשם לא ציית להוראתו אחז הסוהר בידו הימנית של הנאשם. בתגובה דחף הנאשם את הסוהר בשתי ידיו בחוזקה, היכה בכתפו של הסוהר ונגח בסנטרו.

הראיות להוכחת האישום הראשון

בתגרה שבמסגרתה הותקף המתלונן היו מעורבים ארבעה אנשים שזהות שניים מהם אינה ידועה. לא היו עדי ראיה לתקרית. לפיכך מבוססות הראיות על שלושה מרכיבים עיקריים: 1) ממצאים אובייקטיביים בזירה ומחוצה לה; 2) עדויות והתבטאויות בבית המשפט ומחוצה לו של הנאשם והמתלונן; 3) ראיות נסיבתיות.

ממצאים אובייקטיבים בזירה ומחוצה לה

המתלונן התדפק שותת דם ורטוב מכף רגל ועד ראש על דלת בית מגורים בכפר אז"ר. בעלי הבית זיהו את מצבו של המתלונן. לפי שהוא אמר להם שהיכו אותו ו"פוצצו אותו במכות", ולמראה חבלותיו ביקשו לקרא למשטרה. המתלונן סרב לכך אך תאר אירוע שהתרחש בוואדי עם מים המרוחק מעט ממקום המגורים באזור חשוך מאוד.

המשטרה זיהתה במרחק של כ-100 מ' מבתי התושבים זירה בתוך ערוץ מים סמוך לפרדס. בדיקה  בזירה גילתה לבנה שעליה כתמי דם. בדיקת מז"פ העלתה שכתמי הדם הם של המתלונן.

בזירה נתפס גם מכשיר טלפון סלולארי. בדיקה של שיחות הטלפון שקוימו מן ואל המכשיר איתרה בין היתר שיחות אל יפעת ברסקי (גרושתו של הנאשם). יפעת ברסקי העידה בבית המשפט. עדותה והודעתה שהוגשה משייכות בעליל את הטלפון הסלולארי לנאשם, הן כבעלים של הטלפון והן כמי קיים שיחות ממנו [פ/14 - 16; ת/1]. שיוך הטלפון לנאשם נובע גם מעדות של מי שהשכירה דירה לנאשם [פ/19; ת/10א].

המתלונן התקבל בחדר המיון בבית החולים ביום 22.12.09 בשעה 22.00. הדוחות הרפואיים (בקבלה לבית החולים ובקבלה למחלקה הכירורגית) כוללים את דברי המתלונן (אנמנזיה) על כך שהותקף תוך שימוש בלבנה.